לְבַדִּי

 

כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,

שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה;

וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב           

תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

 

 

בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא

כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה.

יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,

עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ.

 

כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל-הַזָּוִיּוֹת, רַק-עוֹד

פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה נִשְׁאָרָה –

בֵּית-הַמִּדְרָשׁ – וַתִּתְכַּס בַּצֵּל, וָאֱהִי

עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה.

 

וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,

וּכְשֶׁצַּר-לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ –

כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל-דַּף

גְּמָרָתִי נָטָפָה.

 

חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי,

וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי:

"כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,

וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי..."

 

וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל-קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד,

וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת,

שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא

וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת –

 

תמוז, תרס"ב.

 

 על מנת להבין היטב את השיר "לבדי" יש לערוך היכרות עם הביוגרפיה האישית של ביאליק   ולהכיר את הקונטקסט היהודי הכללי של אותה תקופה.  תקופה בה יהודים רבים במזרח אירופה  נקרעו בין
העולם היהודי הדתי-מסורתי אדוק  ( = עולם בית המדרש )  לבין  התרבות האירופאית הכללית (= עולם ההשכלה ) .  השיר "לבדי" מבטא יותר מכל שיריו של ביאליק את הקונפליקט  הזה בין עולם בית המדרש ל
בין עולם ההשכלה.

 

סקירה ביוגרפית אודות ביאליק /  המידע הבא מתייחס לשנים שרלוונטיות להבנת השיר:
ביאליק   נולד בשנת 1973 למשפחה יהודית ברוסיה  ( הכפר ראדי/ אוקראינה  ) . האב היה בן למשפחה מלומדת. לאם היו אלו נישואים שניים.  האב לא הצליח בעסקיו והמשפחה חיה בדוחק רב.  בהיותו בן 5 שנים עברה המשפחה להתגורר בעיירה  ז'טומיר ( אוקראינה )   בה ניסה האב ללא הצלחה להתפרנס מניהול בית מרזח.   המשפחה סבלה מעוני.
בשיריו המאוחרים יותר ציין ביאליק שדווקא  בשנים אלו של מצוקה כלכלית זכה לילדות מאושרת. תקופה בה ההזנחה מצד ההורים איפשרה לו להכיר את היער/ הטבע.   ללמוד להכיר את  עולם הטבע החופשי.
האב שנפל למשכב נפטר כעבור שנתיים בהיותו ילד בן  שבע.  האם-האלמנה שהתקיימה מדוחק רב שלחה את הבן לגדול-להתחנך בבית סבו  ( הסבא-רבא ) . הילד ביאליק  שהועבר לאחריותו של הסבר גדל בבית  יהודי-דתי נוקשה וספג  מצד הסב חינוך יהודי קפדני וקשוח  .  כילדים יהודים רבים בני דורו למד ב"חדר" ומגיל 13 באופן עצמאי תוך כדי הכרה יסודית של כתבי הקודש ( התנ"ך ) הגמרא/ תלמוד/ משניות /פוסקים.   היו אלו שנים של לימודים בחדר במקום ילדות בחיק הטבע.  בתקופה זו התגלה כ"עילוי" תורני.  

בגיל 17 , לאחר שהצליח לשכנע את סבו, עבר ללמוד בישיבת וולז'ין.  ( חבל מינס/ ביילרוס / ליטא ) .

בישיבה למדו באולם גדול במשך כל שעות היום  נערים מכיל 13 ועד לבחורים בשנות ה- 20.  בינייהם היו בחורים שנחשבו לכישרונות מיוחדים =עילויים בתורה. 
הלימוד בישיבה היה בעיקרו לימוד עצמי . התלמידים קראו , דנו והתווכחו בינייהם , שאלו שאלות( קושיות ) והעלו תשובות .

בתקופה זו נחשף לתרבות ההשכלה הכללית  ונחשף לתנועה הציונית.  היו אלו תהליכים שעברו על יהודים רבים במזרח אירופה.   בהשפעת תהליכים שחלו על החברה הכללית .
שם, בעיר וולז'יו, למד בישיבה אבל גם  נחשף אל השירה הרוסית , הספרות האירופאית   והדקדוק הגרמני.      במקביל הצטרף לאגודת סטודנטים יהודים אורתודוכסים-ציוניים.
בהיותו בן 19 עזב את ישיבת וולז'ין  ועבר לאודיסה שבדרום אוקראינה.  בימים ההם היתה אויסה מרכז  לתרבות היהודית החדשה . מרכז לתרבות ההשכלה ומרכז ציוני חשוב.  
בתקופה זו התפרנס בדוחר רב  כמורה  פרטי לעברית ובמקביל למד  ונחשף יותר ויתר לתרבות ההשכלה ולרעיון הציוני.  בתקופה קשה אך טובה זו כתב את שירו הנודע " אל הציפור"  .
במשך כל תקופת שהותו באודיסה הסתיר מסבו את העובדה שעזב את הישיבה.
( הישיבה נסגרה ממש אז, בשנת 1892 מאחר וראשי הישיבה סרבו להכניס לתוכנית הלימודים  לימודי חול ושפות זרות ועל כן בהוראת השלטונות הרוסיים נסגרה הישיבה)  

בהיותו בן 20 חזר לבית  סבו הגוסס  והציג את חזרתו כביכול משום שהישיבה נסגרה.    לאחר פטירת הסב התחתן עם מאניה  ובמשך שלוש שנים עבד  ליד העיר קייב  במסחר עצים ביחד עם חמו – אביה של אשתו.
בשנת 1900  שב לאודיסה, התפרנס מהוראה  ובמקביל   ערך את  העיתון העברי "השילוח",  הקים הוצאה לאור  בעברית בשם "מוריה" , פרסם שירים והתקרב  יותר אל הרעיון הציוני  .
בשנת 1903  לאחר הפוגרום הנורא בקישינייב כתב את  "על השחיטה" , כעבור שנה פרסם את "בעיר ההריגה" .  לאחר שהות של שלש שנים בברלין עלה ארצה בשנת 1924 והתגורר בתל אביב.  
--------------------------------------------------------------------------------------------

 

בשלהי המאה ה- 19   פשטו רעיונות של עולם ההשכלה והתנועה הציונית  בקרב צעירים יהודים רבים .  בהשפעת תהליכי השינוי שחלו בחברה הכללית  באירופה בכלל  ובמזרח אירופה בפרט  חל תהליך חילון ומודרניזציה בעולם היהודי הדתי-אורתודוכסי  וכתוצאה מכך עזבו רבים את העולם היהודי הדתי-מסורתי ועברו לנהל אורח חיים כללי בהשפעת התרבות האירופאית הכללית.  
לרבים, גרם מעבר זה  לקונפליקט פנימי- לקרע  . מצד אחד נמשכו רבים  מהם אל העולם היהודי אותו ספגו מילדותם  , מצד שני רצו להיחשף אל  ולהשתלב בתרבות הכללית .   רבים נסחפו אל עולם ההשכלה
( "האור" )   ואל הרעיונות  שהיו כרוכים בו : קידמה,  ליברליזם, שיוויון וצדק חברתי  וכד'. 
המעבר לתרבות ההשכלה היה כרוך בויתור על סממני אורח החיים היהודי האורתודוכסי. 

 

.... "אני  הייתי  הנער היחיד בכל הפרבר  שישב  ולמד בבית המדרש.... לבדי.... עם ספקותי  והרהורי  הכבושים  בליבי.  הייתי  יושב  לי  שם  ימים  הרבה  אצל  ארון הספרים , מפסיק במשנתי  ומשתקע  בהמון  חלומות וחזיונות.....   שם  שם  במרחקים יש  עולם  נאה  ויפה  מלא  זיו חיים  סוערים  כים  שאול י עד  עולם  לא אזכה  לבא  בסודם ולהיסחף  בהמון גליהם.  מי שכחני כאן  ולמה  ?  " 
                                                    מדבריו של  חיים נחמן  ביאליק  על ילדותו. 

 

 


הנושא המרכזי  של  השיר :

השיר  " לבדי "  מציג התלבטות/ קונפליקט פנימי בעולמו של הדובר /האני השר 
הקרוע בין שני עולמות.  בין   רצונו להישאר בעולם היהודי-הדתי-מסורתי / אדוק: 
הוא עולם בית המדרש , לבין רצונו לצאת כמו רבים  אחרים  בני דורו אל התרבות הכלל אירופאית, אל עולם ההשכלה .
בשיר ניכר שהאני השר נתון במצב שלק קרע  פנימי . מצד אחד הוא  חש שאינו יכול  עוד להישאר בעולם בית המדרש  ,אך מצד שני  לא יכול להתקיים בלעדיו.  זהו מצב של שניות טרגית.  של חיים בצל שני עולמות  : עולם בית המדרש והעולם שמחוצה לו.
זוהי ההתלבטות הקשה בין העולם  המוכר אך  הגווע  / המידלדל של בית המדרש
( העולם היהודי המסורתי )  לבין  הכמיהה  לצאת אל הכוחות  העצומים שמנגד המושכים  אותם אליו- עולם התרבות הכללית/ ההשכלה. 
הדובר מצוי בין שני עולמות  -  נושאחוזר בשירת ביאליק  ויש  לו  רגשות  אמביוולנטיים ( דו –ערכיים/ משמעותיים   )  לעולם  בית  המדרש.    מצד  אחד יש לו רגשות חיוביים  לעולם  זה  ומצד  שני הוא  רוצה  להימלט  ממנו  החוצה.    זהו מצב ביניים , בין  ההתרפקות על עולם  השוקע של בית המדרש   מתוך תחושת שייכות ומחויבות לו , לבין השאיפה לעזוב אותו  שכן הוא מרחיק אותו מן "האור"-מתרבות ההשכלה הכללית.
נושא זה חוזר בשירת ביאליק  " הנאבקת"  בין שתי עמדות אלו .  בין שני עולמות אלו.    השיר  "לבדי" מבטא קונפליקט זה  יותר מכל.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מבנה
 
אחידות.  סימטריה  בעיצוב  החיצוני
.  שיר בן 6 בתים. בכל בית- 4 שורות= טורים.   חריזה מסורגת בכל בית , כלומר : כל מילה אחרונה בשורה שנייה מתחרזת עם מילה אחרונה בשורה רביעית בכל בית ובית .  לשורות אורך דומה .  המבנה יוצר רושם חיצוני של שיר מאד מאורגן ומסודר   כיאה לשירה שהיתה נהוגה בתקופה זו ( ראשית  המחצית הראשונה של המאה ה- 20 )  
האחידות היא גם אמצעי אומנותי שכן הסדר /האחידות הזאת מעצימים את ה סערה הרגשית בה נתון הדובר.
בתוך הסדר /בארגון הזה מתחוללת סערה אישית גדולה.   בתוך הסדר הזה מתרחש  קונפליקט אישי גדול.   

 
חזרות -  תבנית של חזרה.    
ניתן להבחין במהלך השיר במילים/ משפטים/ביטויים החוזרים על עצמם  בדרך זו או אחרת.
ישנם מילים/ביטויים שחוזרים על עצמם אבל לא בדיוק מוחלט.
החזרה מעצימה את מצב חוסר האונים. מצב המצוקה בו נתון האני השר. 
למשל :
         המילה "כולם"-  מופיעה פעמיים בבית ראשון טור( שורה )  מס' 1
         המילה  " בדד"  -  מופיעה פעמיים באופן עוקב  בבית  ב'  טור מס' 1
         המילה  "חרד"  ,המילה  "חרדה"  ( בית ב', טור 3 )  והמילה  "וחרדה"  ( בית ו', טור 2 )
         הביטוי  " תחת כנפי השכינה "  (בית א', טור 4 ) והביטוי "  מתחת לכנפה"  ( בית  ד' , טור מס' 2 )
         הביטוי  כנף ימינה השבורה"  (בית ב', טור 2 ) והביטוי  "בכנפה  השבורה" ( בית ה', טור 2 )
         המילה  " "ודמעתה" ( בית ד' , טור 3 )  והמילה " ובדמעה"  ( בית  ו', טור 4 )
         המילה  " בכתה"  ( בית ה', טור 1 )  והמילה  " בבכיה  "  ( בית  ו', טור 4 )
         המילה  " חרש"  ( בית ה', טור 1 ) והמילה  "חרישית"  ( בית  ו', טור  3 )
         המילה  " עלי"  ( בית ב' טור 3,     בית ה' , טור 1 )

 


החזרה על מילים/ ביטויים  היא אמצעי בעיצוב השיר .  אין זאת חזרה מקרית.  שיר הוא יצירה אמנותית קצרה/דחוסה.  במספר שורות מצמצם צריך המשורר לבטא עצמו.  אם בחר לחזור על מילים מספר פעמים אין בכך מקריות.  הדבר צריך מיד לעורר  תשומת לב  אצל הקורא.  שכן בכך ביקש המשורר לחדד מסר מסוים.

החזרה מדגישה את הסיטואציה הנאמרת ואת תחושותיו של הדובר.     למשל החזרה על המילה "כולם"  מדגישה את בדידותו של הדובר  שמרגשי שהוא שונה מכולם.  מדגיש את  המצב השונה שלו ביחס לשאר/לכולם.
כך גם לגבי החזרה על המילים בדד ולבדי.  מדגיש את מצב הבדידות בו נתון האני השר.   במיוחד כשהמילים חוזרות מיד בזו אחר זו  " ואותר לבדי , לבדי  ... ".
ההדגשה היא לגבי מילים שיש להן משמעות מיוחדת.  למשל העובדה שכנף השכינה שבורה.  זהו שבר סימבולי. שבר  במובן האישי ובמובן הכלל יהודי.  רבים עזבו  את  העולם היהודי המסורתי אל עולם ההשכלה . זהו שבר בעולם / בחברה היהודית   ושבר במובן האישי של הדובר שחש קרוע בין שני העולמות.


בית  א' 
              כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,

            שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה;
האני השר בחר להעמיד את עצמו מול כולם. מול כלל ציבור עם ישראל.   

האור=  ההשכלה.  כולם נשא הרוח, כולם סחף האור.   האור  במובן  התרבות הכללית.  ההשכלה. זהו העולם שמחוץ לכותלי בית המדרש.   זהו עולם החוץ שיש בו חידוש מרענן.  רוח חדשה  .
כולם עזבו כבר את בית המדרש  ונסחפו  אל עולם ההשכלה .  להם קורה משהו טוב.  שירה חדשה  את בוקר חייהם הרנינה.  משפט המראה מצב של התלהבות ואושר שהאחרים חווים בניגוד לו.
השירה החדשה=  תנועת ההשכלה.   העולם החדש שאליו נחשפו יהודים רבים.כל חבריו עזבו כבר את בית המדרש,   כוח חזק סחף אותם.   השפעה חזקה מחוץ השתלטה עליהם וסחפה אותם .
שתי השורות הראשונות פותחות באווירה מרנינה. קלילה.  אפשר לחשוב שמשהו טוב קורה לכולם, אבל מיד האשליה מתנפצת ,שכן האני השר מעמיד את עצמו בניגוד  לכולם.
המילים המתייחסות לעולם שמחוץ לבית המדרש הן  מוגבהות :  רוח, אור, שירה חדשה , בוקר חיים...
המילים המתייחסות לעולם בית המדרש הן צרות ונמוכות :  כנף שבורה,  צל,  קינה עתיקה, בכי, דמעה....

  ואֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב

          תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה

תאור מטאפורי של גוזל רך  ( האני השר ) החוסה תחת כנפי השכינה  גוזל ששכחו אותו בקן. כולם עפו מהקן ורק הוא נשאר חוסה תחת כנפי השכינה לכולם קרה דבר נפלא. הם עזבו את הקן ורק הוא נשאר מאחור.
מוטיב הציפור חוזר גם כאן בשירת ביאליק.  השכינה ( עולם היהדות, עולם בית המדרש)   מתוארת בתיאור מטאפורי של ציפור .    בית א' מציג תמונה של גוזל רך קטן ועזוב/נשכח  שכביכול נשאר במקרה בקן. כולם עזבו אותו. לא שמו לב אליו ולא לקחו אותו עימם מכיוון שהיה נסתר בין כנפי השכינה.
המטאפורה המרכזית בבית א' היא מטאפורת הציפור/ העוף . בין אם היא השכינה ובין אם היא הגוזל הרך.
בבית א'   היחס אל השכינה נראה חיובי, שהרי הגוזל הרך נמצא תחת כנפי השכינה  הנותנת לו חסות והגנה.   בבית א' יחסיו עם השכינה הם יחסי קרבה –אינטימיות כמו בין אם לתינוקה.  


בית  ב'

בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא

        כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה

עדיין  נשמרת הנימה החיובית ביחס  של האני השר אל השכינה.   גם כאן נמצאים הדובר והשכינה במצב של קרבה.    הדובר מציין את מצבו: בדד בדד נשארתי. חש בודד, נטוש.     והוא עדיין חוסה תחת כנפי השכינה.צמוד לגופה.  תחושת הבדידות היא אכן התחושה המרכזית בשיר "לבדי". זוהי הבדידות של האני השר ושל השכינה.  מעין שותפות גורל.
המטאפורה המרכזית בבית זה היא תמונת הציפור/ השכינה  שכנף ימינה שבורה   המניחה את כנפה  השבורה
והרועדת  על ראשו.    כוחה המלא של השכינה נפגע. היא פצועה/ פגועה.  כנפה הימנית שבורה ורועדת.
( כנף ימין היא סימן לכוח . היד הימנית  במקרא  מצוינת  תמיד הקשר  לעוצמה/כוח.  לציון השבועה מרימים את יד ימין.   בספר שמות  מצוין שיד ימינו של אלוהים שופעת כוח.   כשיעקב ברך את בניו הוא הניח יד ימין על ראש אפרים ויד שמאל על ראש מנשה.  להראות כי אפרים  יהיה  גדול ורב ממנשה.  )
תמונת הציפור בעלת הכנף השבורה מציגה את השכינה בעמדה של חולשה ומצוקה  אך  עדיין  בעמה של השפעה.  ככל שהשיר מתקדם  נחלשת  השכינה  ומתחזק  הגוזל.    עם התפתחותו של הגוזל הולכת ומדרדרת דמותה של השכינה ומשתנה מאזן הכוחות  ביניהם. 

יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,

        עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ.

אווירה  של שותפות גורל  והזדהות.  האני השר מזדהה עם  דאגתה של השכינה לגורלו. " ידע ליבי את ליבה".  .  הביטוי "על בנה על יחידה"  מעורר קונוטציה לפרשת עקדת יצחק.  האני השר חש כמו   מי שעומד לפני עקידה  אם לא יעזוב את  השכינה.    הוא חרד  לגורלו.   קשה  לאני השר  ,שהוא הבן הנבחר,  לוותר על מעמד זה בחיק  האם  הגוננת  , מצד  שני  ההישארות  במחיצתה  מעוררת בן חרדה מפני  אובדן צפוי  (עקידה ).     

 

 

בית ג'       

כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל-הַזָּוִיּוֹת, רַק-עוֹד

פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה נִשְׁאָרָה –

בֵּית-הַמִּדְרָשׁ – וַתִּתְכַּס בַּצֵּל, וָאֱהִי

עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה


בבית שלישי מתוארת השכינה כדחויה ובלתי רצויה המגורשת מכל מקום  ומוצאת לה מקומה רק בבית המדרש.   המקום היחידי בו עדיין יש יהדות  הוא בית המדרש, שכן כולם עזבו  את העולם  היהודי-דתי-מסורתי
ופנו אל ההשכלה.   נחלש מעמדה של השכינה.  התמונה המטאפורית השלטת בבית זה היא תמונת השכינה המכוסה בצל .  בניגוד לאור המוזכר בבתים  הקודמים, השכינה מכוסה בצל. 
האני השר לא מסוגל לנטוש את השכינה  במצבה זה. הוא שותף לצרתה.  צרתה היא צרתו שלו. 
ישנו כאן מצב מתהפך.  במקום שהשכינה  תתמוך בו במצוקתו, הוא תומך בה ושותף לגורלה  מתוך  תחושת נאמנות.

 

בית  ד' 

וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,

וּכְשֶׁצַּר-לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ –

כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל-דַּף

גְּמָרָתִי נָטָפָה.

 

לדובר יש דחף חזק לברוח, להגיע אל החלון  שם מצוי האור בניגוד לצל של בית המדרש.  הדובר שואף לפרוץ החוצה מעולם בית המדרש.  מה שקודם לכן היה מקום  חם ומגונן  נתפס  כעת כמקום חלש, שבור ולוחץ.
הגוזל גדל.  צר לו  המקום מתחת כנפי השכינה.  צפיפות ואי נוחות  תחת כנפי השכינה גורמות לו רצון עז לעזוב.  ישנו כאן מצב אירוני.  למרות שכולם עזבו  והוא נשאר לבד- למרות זאת  צר לו המקום.   הכוונה לצרות במובן הסימלי:  במובן של נמאס לו, לא מוצא את במקומו עוד בעולם בית המדרש ורוצה לצאת אל ההשכלה.
הדובר משתוקק לאור ההשכלה. עולם השכינה=בית המדרש  מצמצם את אופקיו הרוחניים.
והשכינה, שהרגישה מה מתחולל בלב בנה  כובשת ראשה –מסתירה ראשה  בכתפו של הדובר .  כמו מפחדת שיעזוב אותה  ומתביישת בכך.    סבלה של השכינה מתואר גם בתמונת הדמעה היורדת על דף הגמרא (התלמוד). השכינה מבכה על מר גורלה.  בבית  זה  מתוארת  השכינה  כאישה  בודדה  הנתונה במצוקה  וזקוקה  לעזרה  ולרחמים.   תחושת העלבון   מועצמת באמצעות  בכייה של השכינה. ראשה מוטל על כתפו והיא מזילה דמעה.   עכשיו היא נשענת עליו.    


בית  ה'

חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי,

וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי:

"כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,

          וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי..."

 

בבית ה' מועצם סבלה של השכינה.   עכשיו היא בוכה  בדמעות  ומתרפקת  על הדובר.  נצמדת אליו פיזית כביטוי לאהבה אך גם כביטוי לחוסר רצון להתנתק ממנו. 
השכינה מנסה לצנוע ממנו לעזוב. שמה בפניו  גדר של קוצים  כמו מנסה לחסום את דרכו. עורמת בפניו מכשולים על מנת שלא יוכל לעזוב אותה.
שתי שורות אחרונות יכולות להיאמר לא רק מפי הדובר אלא גם מפי השכינה עצמה.  כולפ פרחו להם, כולם עזבו אותי ונותרתי לבד לבד.
שתי השורות האחרונות בבית זה יכולות להיאמר גם ע"י הדובר שנשאר לבדו בבית המדרש  וגם  ע"י השכינה.
ביאליק ביצע כאן תרגיל ספרותי   מעניין.   

 

 

 

 


בית  ו' 

וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל-קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד,

וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת,

שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא

וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת –

 

הבכייה  לדורות  על  העזיבה  הגורפת של בחורים יהודים אל ההשכלה. בחורים שנטשו  את היהדות .
קינה עתיקה= ארמז לקינת "איכה", שהיא הקינה העתיקה ביותר במסורת היהודית המתארת את חורבן ירושלים המקדש ועם ישראל.  

       מתוך מגילת איכה , פרק א', פסוק  א – ב )  : 
                 "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם
                  בכה תבכה בלילה  ודמעתה על לחייה
                  ראה ה' כי צר לי, גדר בעדי ולא אצא....
ביאליק השתמש בשיר זה במילים מתוך מגילת איכה.  נעשה כאן שימוש  במקורות  כאמצעי אומנותי שנועד  להעניק למצב שנוצר בשיר  מעמד של  קינה / בכי על חורבן.    עזיבת בית המדרש  כחורבן .
 
בסיום זה ביקש ביאליק להציג את הנטישה ההמונית של היהודים את עולם בית המדרש כעין חורבן בית שלישי שיש לומר עליו קינה נוספת.     
בסיום השיר ממשיכה  השכינה  לבכות   ודמעתה רותחת- ביטוי לגודל כאבה.  הסיום הוא סיום פתוח.  לא ברור אם האני השר עזב את השכינה  או  נותר  עמה. 
האם  השכינה  ממשיכה לבכות  כי  לא נענה להפצרותיה  ועזב  אותה  ?  או שאולי הוא  שומע  את  בכייה  החרישי,  מכאן  שהוא קרוב  אליה  .
הסיום הלא ברור הזה מציג טוב מכל  את מצבו של המשורר.   צד אחד  בנפשו  עזב את עולם בית המדרש  והשאיר את השכינה מאחור  אבל צד אחר בו לא עזב, קשור אליה תמיד  ועל כן כואב את כאבה כמו היה זה הכאב האישי שלו.
ביאליק  ליכול היה  להמשיך לחיות בעולם בית המדרש  אבל  לא יכול היה להתקיים בלעדיו. הוא התלבט והתחבט  גם כשהיה בן כותלי בית המדרש וגם כשעזב אותו.  מצב של שניות טרגית. של חיים בין אור וצל. [1]

 הדובר מציג סיטואציה נפשית  אמביוולנטית.  מצד  אחד  הוא   פונה- נמשך  לחלון /לאור  ,אך מצד  שני די  קרוב  לשכינה על מנת שיוכל לשמוע את בכייה החרישי.   
לביאליק היה יחס רגשי מעורב כלפי עולם בית המדרש. על כן היה נתון בקונפליקט קשה .  מצד אחד הכיר בצדדים  היפים שבעולם זה ומצד שני חש רצון להימלט ממנו החוצה.
סיום השיר לא פותר קונפליקט זה.  האני השר ימשיל להיטלטל בין שני העולמות.
גם אם הדובר  עזב מהבחינה הפיסית את כותלי בית המדרש הרי שמבחינה נפשית נשאר בתוכו. זהו מצב טרגי של אדם שנקרע בין שני עולמות ואין לו אחיזה אף לא באחד מהם  .  מצב של תלישות. 
על כן סיים את השיר בקו מפריד  ( -
  (   ולא בנקודה.  ( אמצעי אומנותי /תחבירי שמבטא מצבו של הדובר ) .


בשיר "לבדי" ניכר תהליך הדרגתי של החלשות השכינה והתחזקות הגוזל.

 בתחילתו של השיר האני השר  הוא הבודד    ואילו בסופו  - השכינה היא הבודדת 
ככל שהשיר מתפתח כך גדלה דמות הגוזל  וקטנה/נחלשת דמות   השכינה.  
בבית ראשון . השכינה היא גדולה, חזקה ואילו הדובר הוא גוזל רך המצוי תחת כנפיה
בבית שני  נשברת עוצמתה של השכינה כף ידה הימנית שבורה. אבל היא עדיין מגוננת עליו כלומר עדיין יש לה כוח-עוצמה.
בבית שלישי- השכינה והדובר שווים זה לזה.  אחים לצרה.   שניהם באותה הצרה. 
בבית רביעי-  המשורר כבר לא נמצא מצחת לכנפי השכינה.  היא זו הנשענת עליו וחוסה אצלו.
( כבשה ראשה בכתפי")
בבית חמישי-  הדובר/הגוזל כבר לא זקוק לשכינה. היא זו הזקוקה לו. היא זו הבוכה והמתרפקת עליו.
בבית שישי-   סיום השיר בקינה עתיקה .  אין מנצחים.  
יתכן וביאליק ביקש להדגיש כאן את התהליך האישי שהוא עבר.  שבתחילה היה לעולם בית המדרש מקום מרכזי-חזק בחייו , אך בחלוף השנים נחלש מעמד עולם זה  והוא נמשך יותר אל עולם ההשכלה.
למרות זאת נותר תלוש.  קרוע  בין שני עולמות.